שגיאות כתיב וטעויות עברית נפוצות: לכן או לכך, אחת עשרה, הם או הן ועוד
יש טעויות שכולם עושים, גם אנשים שכותבים יפה ומדברים עברית עשירה. הן לא נובעות מבורות אלא מהרגל: שומעים צורה מסוימת כל כך הרבה פעמים, עד שהיא נשמעת נכונה. בהודעה לחבר זה כמעט לא משנה. במכתב רשמי, בהזמנה מודפסת או בברכה שתיקרא בקול, שגיאות כתיב וטעויות לשון בולטות דווקא כשהטקסט חשוב. ריכזתי כאן עשר טעויות שאני פוגש שוב ושוב, עם הסבר קצר, דוגמה ודרך לזכור.
אני לא עורך לשון, ואני כותב מתוך מה שבדקתי בכללים של האקדמיה ללשון העברית ובמילונים. בחלק מהמקרים העברית המדוברת כבר הלכה למקום אחר, והאקדמיה עצמה מתייחסת לכך. איפה שיש מחלוקת או שהכלל מתגמש, אכתוב זאת.
עשר הטעויות
1. לכן או לכך
שתי מילים שנשמעות כמעט אותו דבר ומשמשות לדברים שונים לגמרי. "לכן" פירושה "בגלל זה", והיא מחברת סיבה ותוצאה: "הכביש היה פקוק, לכן איחרתי". "לכך" פירושה "לזה", כלומר מילת היחס ל־ עם כינוי שמפנה לדבר שכבר הוזכר: "הסיבה לכך היא הפקק", "לא ציפיתי לכך".
הטעות הנפוצה היא "לכך" במקום "לכן": "הכביש היה פקוק, לכך איחרתי". דרך לבדוק: נסו להחליף את המילה ב"לזה". אם המשפט עדיין עובד, "לכך" נכונה. אם לא, אתם צריכים את "לכן".
2. אחת עשרה או אחד עשרה
המספרים מאחת עשרה עד תשע עשרה מתאימים את עצמם למין של שם העצם, ושני החלקים של המספר זזים יחד. עם שם עצם בזכר אומרים "אחד עשר", "שנים עשר", "שלושה עשר": "אחד עשר ילדים". עם שם עצם בנקבה: "אחת עשרה", "שתים עשרה", "שלוש עשרה": "אחת עשרה שאלות".
הטעות הנפוצה היא ערבוב של החלקים: "אחד עשרה ילדים" או "שלושה עשרה שאלות". וטעות נוספת, שכיחה במיוחד: השעה. "שעה" היא מילה בנקבה, ולכן "השעה אחת עשרה" ו"השעה שתים עשרה". עוד פרט קטן: "שתים עשרה" נכתבת ביו״ד אחת, בשונה מ"שתיים" שעומדת לבדה.
3. שלושה ילדים, שלוש ילדות
כאן העברית עושה דבר שנראה הפוך: המספרים משלוש עד עשר מקבלים סיומת ה׳ דווקא כשהם באים עם שם עצם בזכר. "שלושה ילדים", "חמישה ספרים", "עשרה ימים". ועם שם עצם בנקבה הם באים בלי ה׳: "שלוש ילדות", "חמש מחברות", "עשר דקות".
בדיבור רבים אומרים "שלוש ילדים" או "חמש ספרים", וזה כבר כמעט נוהג. בכתב, ובמיוחד בכתב רשמי, הצורה התקנית עדיין חשובה. דרך לזכור: אם שם העצם "גברי", המספר מקבל את סיומת ה־ה׳ שנשמעת "נשית". זה מבלבל, אבל זה עקבי.
4. שתי, שני ושתיים
"שתיים" היא הספירה עצמה, כשהמספר עומד לבד: "כמה עוגות נשארו? שתיים". לפני שם עצם בנקבה אומרים "שתי": "שתי עוגות", לא "שתיים עוגות". בזכר, הצורות המקבילות הן "שניים" לבד ו"שני" לפני שם עצם: "שני ילדים". הטעות "שתיים בנות" נשמעת לא פעם בדיבור, ובכתב היא בולטת מאוד.
5. הם או הן
כשמדברים על קבוצה של נשים בלבד, אומרים "הן", וכשפונים אליהן, "אתן". בעברית המדוברת הצורות "הם" ו"אתם" התפשטו גם לקבוצות של נשים, ובכתב זה נשמע כמו טעות. "המורות אמרו שהם יגיעו" צריך להיות "המורות אמרו שהן יגיעו".
הערה על הפועל: בעתיד, הצורה "הן ילכו" מקובלת לגמרי בעברית של היום, והצורה "הן תלכנה" נחשבת גבוהה ונדירה. כך שאין צורך לחפש את הצורה הישנה. מספיק להקפיד על "הן" ו"אתן" עצמן.
6. אני אגיד, לא אני יגיד
בעתיד, גוף ראשון יחיד מתחיל באל״ף: "אני אגיד", "אני אכתוב", "אני אבוא". הצורה "אני יגיד" נפוצה מאוד בדיבור, אבל היא שייכת לגוף שלישי, "הוא יגיד". בכתב, ובמיוחד במכתב או בברכה, היא נראית כמו שגיאה של ממש. דרך לבדוק: אם אפשר להחליף את "אני" ב"הוא" בלי לשנות את הפועל, משהו לא בסדר.
7. בית הספר, לא הבית ספר
בצירוף של שני שמות שבו הראשון "נסמך" על השני, כמו "בית ספר", "חדר אוכל" או "יום הולדת", ה׳ הידיעה באה על המילה השנייה: "בית הספר", "חדר האוכל", "יום ההולדת". בדיבור שומעים הרבה "הבית ספר" ו"היום הולדת", ובכתב התקני הכלל ברור. גם ברבים: "בתי הספר", לא "הבתי ספר".
אם רוצים להוסיף תואר, הוא בא בסוף ומתאים למילה הראשונה: "בית הספר החדש". יש כאן עניין נוסף, בצירופים שהפכו בפועל למילה אחת, ובו לשון הדיבור והכללים עוד לא נפגשו. בכתב, הבחירה הבטוחה היא הצורה התקנית.
8. לו או לא
"לו" (בוי״ו) משמשת לתנאי שלא התקיים: "לו ידעתי, הייתי בא". "לא" (באל״ף) היא שלילה: "לא ידעתי". הטעות הנפוצה היא לכתוב "לא ידעתי, הייתי בא" כשהכוונה לתנאי. במשפט כזה הקורא נתקע לרגע, כי המשמעות מתהפכת. וכמובן יש גם "לו" במובן "אליו", "אמרתי לו", שאין בה שום בעיה.
9. פגשתי אותו, נפגשתי איתו
הפועל "פגש" מקבל מושא ישיר: "פגשתי אותו", "פגשתי את חברתי". הפועל "נפגש" בא עם "עם": "נפגשתי איתו". הטעות היא ערבוב של השניים: "פגשתי איתו". זו טעות קטנה, אבל היא חוזרת המון במיילים של עבודה ("פגשתי עם הלקוח"). דרך לזכור: "נפגש" הוא פעולה הדדית, שני אנשים נפגשים זה עם זה, ולכן "עם".
10. אכפת, מעניין, הייתה
שלוש שגיאות כתיב שאני רואה יותר מכל השאר. "אכפת" נכתבת בלי יו״ד אחרי האל״ף, כי החיריק בא לפני שווא נח. "מעניין" נכתבת בשתי יו״דים באמצע, כי היו״ד העיצורית נכפלת. ו"הייתה" נכתבת גם היא בשתי יו״דים, מאותה סיבה. הכללים המלאים מופיעים במדריך הכתיב המלא ומתי מוסיפים ו׳ ו־י׳, וזה המקום להתחיל בו אם המילים האלה מבלבלות אתכם.
טבלת שגיאות כתיב וטעויות לשון
| לא נכון | נכון |
|---|---|
| הכביש היה פקוק, לכך איחרתי | הכביש היה פקוק, לכן איחרתי |
| אחד עשרה ילדים | אחד עשר ילדים |
| השעה אחד עשרה | השעה אחת עשרה |
| שלוש ספרים | שלושה ספרים |
| חמישה דקות | חמש דקות |
| שתיים בנות | שתי בנות |
| הבנות אמרו שהם יבואו | הבנות אמרו שהן יבואו |
| אני יגיד לך מחר | אני אגיד לך מחר |
| הבית ספר החדש | בית הספר החדש |
| לא ידעתי, הייתי בא (במשמעות של תנאי) | לו ידעתי, הייתי בא |
| פגשתי איתו אתמול | פגשתי אותו אתמול / נפגשתי איתו אתמול |
| איכפת לי, מענין, היתה | אכפת לי, מעניין, הייתה |
למה דווקא הטעויות האלה
אם מסתכלים על הרשימה, רואים דפוס. רוב הטעויות נולדות מהפער בין דיבור לכתב: בדיבור אף אחד לא שומע את ההבדל בין "לכן" ל"לכך" במהירות של שיחה, ו"אני יגיד" עובר חלק. כשכותבים, אנחנו בעצם מקלידים את מה ששמענו בראש. לכן הדרך הטובה ביותר לתפוס אותן היא לא לשנן כללים, אלא לפתח "עין" לכמה מילים מסוימות ולעצור עליהן.
הקבוצה השנייה היא טעויות של מין ומספר. העברית מתאימה כמעט כל דבר למין: מספרים, פעלים, כינויים ותארים. זה דורש תשומת לב, ובמשפט ארוך קל לאבד את החוט. כשמשפט מתחיל ב"שלוש המשתתפות" ומסתיים חמש שורות אחר כך ב"הם הגיעו", הכותב פשוט שכח מאיפה התחיל.
דוגמה: הודעה אחת, ארבע טעויות
הנה הודעה שכתבתי כתרגיל, בדיוק בסגנון שמגיע בקבוצות של הורים:
שלום לכולם, אני יגיד שוב: האסיפה בבית ספר מתחילה בשעה אחד עשרה. ההורים שלא יוכלו להגיע, איכפת לנו מאוד שתעדכנו מראש.
ואחרי תיקון:
שלום לכולם, אני אגיד שוב: האסיפה בבית הספר מתחילה בשעה אחת עשרה. ההורים שלא יוכלו להגיע, אכפת לנו מאוד שתעדכנו מראש.
ארבעה תיקונים: "אגיד" בגוף ראשון, "בבית הספר" עם ה׳ הידיעה על המילה השנייה, "אחת עשרה" כי השעה בנקבה, ו"אכפת" בלי יו״ד. אף אחד מהם לא משנה את התוכן, אבל כולם יחד משנים את הרושם.
איך מתרגלים בלי להפוך לשוטר לשון
יש גבול דק בין הקפדה על הכתיבה שלכם לבין תיקון של כל מי שמסביבכם. תיקון בלתי מבוקש של הודעה בקבוצה או של ברכה מחבר בדרך כלל לא משיג הרבה חוץ מאי־נעימות. הכלים כאן נועדו לטקסטים שלכם: לבדוק אותם לפני שליחה, לא לבדוק אחרים אחרי שליחה.
מה שעובד הכי טוב בעיניי הוא לבחור טעות אחת בשבוע ולשים לב רק אליה. שבוע של "לכן" ו"לכך", שבוע של מספרים, שבוע של "אני אגיד". אחרי כמה שבועות הצורה הנכונה מתחילה לצוץ לבד. ומי שרוצה להמשיך מכאן לפיסוק ימצא במדריך סימני פיסוק בעברית את הטעויות הנפוצות בפסיקים ובמקפים. עוד מדריכים על כתיב, ניקוד ופיסוק מרוכזים בקטגוריה ניקוד, כתיב ופיסוק.
שאלות שקוראים שואלים
"יותר טוב" או "טוב יותר"?
שתי הצורות תקינות. יש מי שרואים ב"טוב יותר" צורה מהודרת יותר וב"יותר טוב" צורה של דיבור, אבל זו העדפה של סגנון ולא כלל. במכתב רשמי אפשר לבחור ב"טוב יותר" אם היא נשמעת לכם מתאימה, ובברכה אישית שתיהן יעבדו. זו דוגמה טובה לכך שלא כל מה שנשמע "פחות יפה" הוא טעות.
"אינני יודע" או "אני לא יודע"?
גם כאן שתי הצורות נכונות, וההבדל הוא במשלב. "אינני יודע" שייכת לכתיבה גבוהה יותר, ו"אני לא יודע" לעברית הרגילה. במכתב רשמי "איני" או "אינני" יכולות להוסיף נימה מכובדת. בהודעה לחבר הן ייקראו כמעט כמו בדיחה. הבחירה תלויה בקורא, לא בכלל.
ראיתי את הצורה השגויה בעיתון. אז אולי היא נכונה?
כלי תקשורת והוצאות לאור עובדים לפעמים לפי סגנון בית משלהם, ולפעמים פשוט טועים, כמו כולנו. טקסט שפורסם אינו הוכחה שצורה מסוימת תקנית. כשיש ספק, המקור לבדיקה הוא הכללים והתשובות שהאקדמיה ללשון העברית מפרסמת, או מילון עדכני.
כמה זה באמת חשוב בהודעה של שתי שורות?
פחות ממה שנדמה. אף אחד לא נפגע מ"אני יגיד" בהודעה לבן משפחה. אבל בטקסטים שנשארים, כמו ברכה מודפסת, מכתב לעבודה או הזמנה, הקורא שם לב, ולפעמים זה מסיח את דעתו בדיוק מהדבר שרציתם להגיד.
תרגיל לכתיבה
בחרו טעות אחת מהרשימה, זו שהכי הפתיעה אתכם. כתבו חמישה משפטים קצרים מחייכם שבהם הצורה הנכונה מופיעה, למשל חמישה משפטים עם "לכן" או חמישה משפטים עם מספר ושם עצם בנקבה. קראו אותם בקול, ותנו לאוזן להתרגל לצורה התקנית.
