כתיבה יוצרת למתחילים: תרגילים קצרים, הרגל יומי ואיך מתגברים על דף ריק
יש רגע מוכר לכל מי שניסה פעם לכתוב משהו שאינו רשימת קניות: פותחים מחברת או מסמך חדש, מחזיקים את העט, והדף לבן כל כך שנדמה שהוא מסתכל עלינו בחזרה. כתיבה יוצרת נראית מבחוץ כמו עניין של כישרון והשראה, אבל רוב מי שכותבים באופן קבוע יגידו שזה בעיקר עניין של התחלה. ברגע שיש משפט אחד על הדף, השני מגיע קל יותר.
הכתבה הזאת מיועדת למי שרוצה להתחיל ולא יודע מאיפה. אין בה כללים על ״איך לכתוב רומן״. יש בה תרגילים קצרים, דוגמה של טיוטה גולמית ושל עריכה שלה, וכמה דרכים לעקוף את הקיפאון. אני כותבת בעצמי, לא מלמדת כתיבה ולא סופרת, ומה שמופיע כאן הוא פשוט מה שעבד אצלי.
מה זה בעצם כתיבה יוצרת
במובן הרחב, כתיבה יוצרת היא כל כתיבה שהמטרה העיקרית שלה אינה להעביר מידע אלא ליצור משהו: סיפור, שיר, תמונה, קול, תחושה. תיאור של הסבתא שלכם יכול להיות כתיבה יוצרת. גם מכתב לעצמכם בעוד עשר שנים. גם פסקה על הריח של חדר מדרגות בבניין ישן. מה שמשותף לכולם הוא שהכותב מחליט לא רק מה לומר אלא גם איך, והאיך הוא חלק מהעניין.
בגלל זה, ההבדל הכי חשוב בין כתיבה יוצרת לכתיבה של מייל לעבודה הוא החופש לטעות. מייל צריך להיות נכון בפעם הראשונה. טיוטה יצירתית יכולה להיות גרועה, מבולגנת וחסרת היגיון, וזה בסדר גמור. היא חומר גלם, לא מוצר.
למה הדף הריק כל כך מפחיד
הפחד מהדף הריק נובע בדרך כלל משני דברים שמתערבבים: הרצון לכתוב משהו טוב, והציפייה שהוא יהיה טוב כבר עכשיו. כשהשניים נפגשים, כל משפט שעולה בראש נמדד מול סטנדרט שאין לו סיכוי לעמוד בו, ונמחק עוד לפני שנכתב.
הפתרון הוא להפריד בין שני תפקידים: הכותב והעורך. הכותב מייצר. העורך בודק. הם לא עובדים באותו זמן. כשאתם כותבים טיוטה, העורך יוצא להפסקה. הוא יחזור מחר, ויהיה לו הרבה מה לעשות. אבל אם הוא יישב לידכם בזמן שאתם כותבים, לא תכתבו כלום.
שלושה טריקים שעוזרים להתחיל
- התחילו באמצע. אין חובה לכתוב את הפתיחה קודם. התחילו בסצנה או במשפט שכבר נמצא לכם בראש, גם אם הוא שייך לסוף.
- כתבו בכוונה גרוע. הגדירו לעצמכם: ״עכשיו אני כותבת את הגרסה הכי גרועה של הסיפור״. זה מוריד את הלחץ, ולעיתים קרובות מפתיע לטובה.
- תנו לעצמכם משפט פתיחה מוכן. למשל: ״הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היה…״. ההשלמה כבר כתיבה.
שבעה תרגילים קצרים בכתיבה יוצרת
כל אחד מהתרגילים האלה לוקח בין חמש לחמש־עשרה דקות. הם לא דורשים רעיון לסיפור. הם עצמם הרעיון.
- כתיבה חופשית. מכוונים טיימר לעשר דקות וכותבים בלי לעצור, בלי למחוק ובלי לחזור אחורה. אם לא יודעים מה לכתוב, כותבים ״אני לא יודעת מה לכתוב״ עד שמשהו אחר מגיע. הוא תמיד מגיע.
- חמשת החושים. בוחרים מקום מוכר, המטבח למשל, וכותבים עליו משפט אחד לכל חוש: מה רואים, שומעים, מריחים, מרגישים במגע ואיזה טעם יש באוויר. החוש האחרון הוא הכי קשה, ובגלל זה הכי מעניין.
- חפץ עם עבר. בוחרים חפץ אחד בחדר ומספרים את הסיפור שלו מנקודת המבט שלו. כוס הקפה שראתה כבר שלושה דיירים, המפתח שאיבד את הדלת שלו.
- דיאלוג בלי תיאורים. שתי דמויות, שיחה של עשר שורות, בלי ״אמר״ ובלי תיאור של אף אחת מהן. רק מה שהן אומרות. האתגר הוא שהקורא יבין מי הן מהדיבור בלבד.
- זיכרון במשפט אחד. כותבים זיכרון ילדות במשפט אחד ארוך ככל שרוצים, בלי נקודה. אחר כך כותבים את אותו זיכרון בחמישה משפטים קצרים. משווים.
- המילה האסורה. מתארים רגש, כעס, געגוע או שמחה, בלי להשתמש במילה עצמה ובלי מילים נרדפות שלה. רק דרך מה שהדמות עושה, רואה ואומרת.
- שינוי נקודת מבט. לוקחים סיטואציה פשוטה, תור בקופה, ומספרים אותה פעם מהעיניים של הקופאית, פעם של הילד בעגלה ופעם של מי שעומד אחרון בתור.
דוגמה: מטיוטה חופשית לפסקה ערוכה
כדי להראות איך זה עובד בפועל, הנה טיוטה גולמית שכתבתי בתרגיל של חמשת החושים, על מטבח של דירה ישנה. כתבתי אותה בעשר דקות, בלי לעצור:
המטבח היה קטן והיה בו ריח של קפה וגם של משהו ישן כמו ארון שלא פתחו הרבה זמן. המקרר עשה רעש כל הזמן, זמזום כזה. היה חלון קטן שהשמש נכנסה ממנו רק בבוקר ואז נעלמה. השולחן היה מעץ והיו עליו סימנים של כוסות. היה שקט אבל לא באמת שקט בגלל המקרר. אני זוכרת שהיה קר ברצפה.
הטיוטה עושה את העבודה: יש בה פרטים, יש בה חושים. אבל היא חוזרת על ״היה״ שבע פעמים, והפרטים הכי טובים בה, הסימנים של הכוסות והרצפה הקרה, קבורים באמצע. הנה הגרסה אחרי עריכה של עשר דקות:
על שולחן העץ נשארו עיגולים של כוסות, עשרות בקרים של קפה שאף אחד לא ניגב. המקרר זמזם בלי הפסקה, כך שגם כשאיש לא דיבר, החדר לא שתק. השמש נכנסה מהחלון הקטן רק בשעה הראשונה של היום, ואחר כך נשאר רק הריח: קפה, ומתחתיו ארון שלא נפתח שנים. והרצפה, תמיד, קרה מתחת לכפות הרגליים.
מה השתנה? שלושה דברים, וכולם כלים שאפשר להשתמש בהם שוב:
- הפרט הכי טוב עבר לפתיחה. העיגולים על השולחן מספרים סיפור, ולכן הם מקבלים את המשפט הראשון.
- פעלים חזקים במקום ״היה״. ״זמזם״, ״נכנסה״, ״נשארו״. כל פעל עושה משהו.
- מחשבה במקום הסבר. ״היה שקט אבל לא באמת שקט״ הפך ל״גם כשאיש לא דיבר, החדר לא שתק״. אותו רעיון, בלי להסביר אותו.
טעויות נפוצות של מתחילים, ומה עושים במקומן
אחרי שקוראים הרבה טיוטות ראשונות, כולל שלי, מתחילים לזהות דפוסים. אף אחד מהם אינו ״אסור״. הם פשוט מחלישים את הטקסט, ושווה להכיר אותם כדי לתפוס אותם בשלב העריכה:
| הטעות | איך היא נראית | מה אפשר לעשות במקום |
|---|---|---|
| להסביר את הרגש | ״היא הייתה עצובה מאוד״ | להראות מה העצב עושה: היא מקפלת את אותה חולצה שלוש פעמים |
| להתחיל מוקדם מדי | שלוש פסקאות על הבוקר לפני שמשהו קורה | להיכנס לסצנה ברגע שבו משהו כבר זז |
| שמות תואר בערמות | ״בית ישן, גדול, אפור ומוזנח״ | פרט אחד חד: ״בית שהטיח שלו נשר בצורת מפה״ |
| מילים ״יפות״ במקום מדויקות | ״השמש ליטפה ברכות את הנוף״ | מה השמש עשתה באמת: ״השמש הגיעה עד הקיר והאירה בו סדק״ |
| סוף שמסביר את המוסר | ״ומאז הבנתי שהחיים קצרים״ | לעצור רגע אחד קודם ולתת לקורא להבין לבד |
שימו לב שבכל השורות, הפתרון דומה: פחות הכרזה, יותר פרט. זה אולי הכלל היחיד בכתיבה יוצרת שכמעט כולם מסכימים עליו, ובכל זאת קשה מאוד ליישם אותו בטיוטה ראשונה. בגלל זה הוא שייך לשלב העריכה ולא לשלב הכתיבה.
קריאה כחלק מהכתיבה
מי שרוצה לכתוב צריך גם לקרוא, אבל לא בהכרח הרבה יותר. מה שמשתנה הוא האופן. כשקוראים כמו כותבים, עוצרים מדי פעם ושואלים: למה המשפט הזה עובד? איפה הכותב בחר לא לספר משהו? איך הוא עבר מסצנה לסצנה? אפשר אפילו להעתיק פסקה אהובה ביד, רק לעצמכם, כדי להרגיש את הקצב שלה מבפנים. זה תרגיל ישן שכותבים עושים כבר מאות שנים, והוא מלמד יותר מכל הסבר תיאורטי. רק אל תפרסמו את ההעתקה. היא כלי לימוד, לא טקסט שלכם.
איך בונים הרגל של כתיבה יוצרת
תרגיל אחד הוא התחלה. הרגל הוא מה שהופך את ההתחלה למשהו. הטעות הנפוצה היא להתחיל בגדול: ״מהיום אני כותבת שעה בכל בוקר״. זה מחזיק בדרך כלל שלושה ימים. מה שמחזיק יותר הוא קטן, קבוע ומחובר למשהו שכבר קורה ממילא. עשר דקות אחרי הקפה של הבוקר, באותו כיסא, עם אותה מחברת.
שני דברים נוספים שעוזרים: לא לדרוש מכל מפגש תוצאה, ולסמן איפשהו את הימים שבהם כתבתם. הסימון לא נועד לשפוט, רק להראות לעצמכם שזה קורה. פירטתי את השיטה, כולל מה כותבים בימים שאין על מה, במדריך להרגל כתיבה יומי. ואם נוח לכם יותר לכתוב על עצמכם מאשר לבדות, כתיבת יומן היא דרך מצוינת להיכנס לזה.
שאלות שמתחילים שואלים
צריך כישרון כדי לכתוב?
כמו בכל תחום, יש אנשים שזה בא להם בקלות רבה יותר. אבל כמעט כל מה שמבדיל טקסט טוב מטקסט חלש נלמד: עין לפרטים, אוזן למשפט, הרגל לערוך. כישרון בלי תרגול נשאר בטיוטות. תרגול בלי ״כישרון״ מייצר בסוף טקסטים טובים.
מה עושים עם מה שכותבים?
בהתחלה, כלום. זה לא חייב לצאת מהמחברת. אם בא לכם לשתף, כדאי להתחיל עם אדם אחד שאתם סומכים עליו ולבקש ממנו משהו מוגדר: ״תגיד לי איפה השתעממת״, ולא ״מה דעתך?״. השאלה המוגדרת מקבלת תשובה מועילה.
מתי עוברים מתרגילים לסיפור שלם?
כשאחד התרגילים מסרב להיגמר. אם כתבתם על חפץ עם עבר ומצאתם את עצמכם חושבים עליו גם אחר כך, ייתכן שיש שם סיפור. יש מדריך נפרד לכתיבת סיפור קצר, עם מבנה של דמות, רצון, מכשול ושינוי, ומי שמושך אותה דווקא לצלילים ולשורות קצרות ימצא את הכתבה על כתיבת שירה.
כותבים ביד או במקלדת?
מה שגורם לכם לכתוב. יש מי שהמחברת משחררת אותם, כי אי אפשר למחוק בה בלחיצה, ויש מי שמקלדת מאפשרת להם לעמוד בקצב של המחשבה. אם אתם תקועים, נסו את הצד השני לשבוע אחד ובדקו מה קורה.
כמה זמן לוקח עד שמרגישים שיפור?
אין מספר. מה שכן אפשר לומר: כדאי לשמור את הטיוטות הראשונות. אחרי כמה חודשים של כתיבה קבועה, חזרה אליהן היא בדרך כלל ההוכחה הכי משכנעת שמשהו השתנה.
תרגיל לכתיבה
מכוונים טיימר לעשר דקות ועושים את תרגיל חמשת החושים על החדר שבו אתם יושבים עכשיו: משפט אחד לכל חוש, ואז, בדקות שנשארו, בוחרים את הפרט הכי מעניין מבין החמישה ופותחים בו פסקה חדשה. לא עורכים היום. מחר קוראים ומתקנים משפט אחד בלבד.
