הרגל כתיבה יומי: עשר דקות, אותו מקום, ומה כותבים כשאין על מה
רוב האנשים שרוצים לכתוב יותר לא צריכים עוד השראה, עוד ספר על כתיבה או מחברת חדשה. הם צריכים הרגל כתיבה. משהו שקורה כל יום, באותה שעה בערך, בלי לחכות שירגישו מוכנים. זה נשמע משעמם, וזה בדיוק העניין: הרגל טוב הוא משעמם. הוא לא דורש החלטה כל בוקר מחדש. הוא פשוט קורה, כמו צחצוח שיניים.
בכתבה הזאת אסביר איך בונים הרגל כתיבה שמחזיק יותר משבוע: למה עשר דקות עדיפות על שעה, למה המקום חשוב, מה עושים בימים שבהם הראש ריק, ומה עושים אחרי שפספסתם. יש כאן גם תוכנית של ארבעה שבועות ורשימה של עשרים נקודות פתיחה לימים קשים. אני לא מאמן ולא מטפל. אני כותב, ומה שמופיע כאן הוא שיטה מעשית ופשוטה, לא תורה.
למה עשר דקות ולא שעה
כשמחליטים להתחיל לכתוב, הנטייה היא להציב יעד גדול: שעה כל בוקר, אלף מילים ביום, פרק בשבוע. יעד גדול נותן תחושה טובה בהחלטה, ותחושה רעה מאוד ביום השלישי, כשהוא לא מתקיים. אחרי כמה ימים כאלה, ההרגל מתפרק, ואיתו גם הביטחון.
עשר דקות זה זמן שקשה להתווכח איתו. גם ביום עמוס יש עשר דקות. גם כשאין חשק, עשר דקות זה ״רק קצת״. והחשוב ביותר: ברוב הימים, אחרי שמתחילים, עשר דקות הופכות לעשרים מעצמן. אבל המינימום נשאר עשר, ולכן ההרגל נשאר גם בימים הרעים.
אפשר אפילו להתחיל מחמש. מי שלא כתב שנים יכול להתחיל ממשפט אחד ביום. העיקר הוא שהיעד יהיה קטן מספיק כדי שאפשר יהיה לעמוד בו גם ביום הכי גרוע בשבוע.
אותו מקום, אותה שעה
הרגלים נבנים על רמזים. כשאותה פעולה קורית שוב ושוב באותו מקום ובאותה שעה, המקום והשעה מתחילים ״להזכיר״ אותה. הכיסא ליד החלון אחרי הקפה של הבוקר הופך, אחרי כמה שבועות, למקום שבו כותבים. לא צריך להחליט. רק להתיישב.
כמה דרכים לבנות את הרמז:
- חברו את הכתיבה לפעולה שכבר קיימת. ״אחרי שאני מוזג קפה, אני כותב עשר דקות.״ ״אחרי שהילדים נרדמים, אני פותח את המחברת.״ הפעולה הקיימת היא המזכירה.
- השאירו את כלי הכתיבה מוכנים. מחברת פתוחה ועט על השולחן, או קובץ פתוח במחשב. כל שלב שצריך לעשות לפני הכתיבה הוא הזדמנות לוותר.
- הרחיקו את הטלפון. לא בהכרח לכבות, רק לשים בחדר אחר או במגירה. עשר דקות בלי הודעות זה הרבה יותר זמן ממה שזה נשמע.
- השתמשו בטיימר. טיימר מגדיר התחלה וסוף. הוא גם משחרר: אחרי שהוא מצלצל, מותר להפסיק בלי אשמה.
תוכנית של ארבעה שבועות
התוכנית הזאת היא הצעה, לא חוק. היא בנויה כך שכל שבוע מוסיף מעט, ושהשבוע הראשון קל כמעט עד גיחוך.
| שבוע | זמן יומי | מה כותבים | המטרה |
|---|---|---|---|
| 1 | 5 דקות | כתיבה חופשית, כל מה שעולה | להופיע. רק להופיע |
| 2 | 10 דקות | תשובה לנקודת פתיחה אחת מהרשימה למטה | להתרגל לכתוב גם כשאין רעיון |
| 3 | 10 דקות | ממשיכים טקסט אחד מהשבוע הקודם | לחוות כתיבה מתמשכת |
| 4 | 10 עד 15 דקות | בוחרים כיוון: יומן, סיפור, שירה, מכתבים | להתחיל פרויקט קטן |
בסוף השבוע הרביעי, שאלו את עצמכם שאלה אחת: האם אני רוצה להמשיך? אם כן, התוכנית עשתה את שלה. אם הכיוון שבחרתם הוא סיפור, יש מדריך לכתיבת סיפור קצר. אם יומן, יש מדריך לכתיבת יומן.
מה כותבים כשאין על מה
זה הרגע שבו רוב ההרגלים מתים: מתיישבים, פותחים את המחברת, ואין כלום. הפתרון הוא לא לחכות לרעיון, אלא להחזיק רשימה מוכנה של נקודות פתיחה. הנה עשרים, כולן נכתבו בשביל הכתבה, מחולקות לפי סוג:
על היום
- הדבר הראשון ששמעתי הבוקר.
- משהו שמישהו אמר היום, ולמה זה נשאר לי בראש.
- הרגע הכי משעמם היום, מתואר כאילו היה מעניין.
- מה הייתי עושה היום אם לא הייתי צריך ללכת לשום מקום.
- דבר אחד שראיתי בדרך ולא עצרתי להסתכל עליו.
על זיכרונות
- הדלת של הבית שגדלתי בו: הצבע, הצליל, מה היה מאחוריה.
- הפעם הראשונה שנסעתי לבד באוטובוס.
- מאכל שמחזיר אותי למקום מסוים.
- מורה שאני זוכר, בלי לכתוב את השם.
- חפץ שאיבדתי והייתי רוצה בחזרה.
על דמיון
- מישהו מוצא מכתב בתיבת הדואר שאינו מיועד לו. מה כתוב בו?
- תיאור של החדר שבו אני יושב, מנקודת המבט של עכביש בפינה.
- שיחה בין שני אנשים שמחכים לאותה מעלית ולא מכירים.
- עיר שבה אסור לדבר אחרי השקיעה.
- הדבר האחרון שחפץ ישן בבית ״זוכר״.
על מילים
- מילה שאני אוהב בעברית, ולמה.
- מילה שאני תמיד כותב לא נכון.
- משפט שאמא או אבא אמרו הרבה, ומה הוא אומר עליהם.
- תיאור של צבע בלי להשתמש בשם הצבע.
- שלושה פתגמים שאני לא מסכים איתם, ולמה.
שמרו את הרשימה בעמוד האחרון של המחברת, או בקובץ נפרד, ובחרו אחת בכל פעם שהראש ריק. אחרי כמה שבועות תתחילו להוסיף לה נקודות משלכם, וזה סימן טוב. אם נקודה 20 מעניינת אתכם, יש חומר רב בכתבה על פתגמים בעברית.
דוגמה: עשר דקות על נקודה אחת
כדי לראות איך נקודת פתיחה הופכת לטקסט, הנה קטע מעשר דקות על נקודה 6, הדלת של הבית שגדלתי בו. הקטע נכתב בשביל הכתבה, כמו שהוא, בלי עריכה:
הדלת הייתה חומה, אבל לא חום יפה, חום של ארון במשרד. היה בה חור קטן בגובה העיניים של מבוגר, ואני הייתי צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להסתכל דרכו, ואף פעם לא ראיתי כלום חוץ מחדר המדרגות המעוות. הצליל שלה כשנסגרה היה כבד, ואמא תמיד אמרה ״לאט עם הדלת״, ואני אף פעם לא סגרתי לאט. אני חושב שאהבתי את הרעש. הוא אמר שהגעתי. מעניין מי גר שם עכשיו, ואם הוא סוגר לאט.
זה לא טקסט מוגמר, והוא לא צריך להיות. אבל יש בו לפחות שני דברים שאפשר לחזור אליהם: המשפט ״הוא אמר שהגעתי״, והשאלה בסוף. זה מה שעשר דקות אמורות לתת: לא יצירה, אלא חומר.
כשהחיים משתנים
הרגל שנבנה בשגרה נבחן כשהשגרה נשברת: חופשה, מחלה, תקופה עמוסה בעבודה, תינוק בבית. במצבים כאלה אל תנסו לשמור על אותו הרגל בדיוק. הקטינו אותו. משפט אחד בטלפון לפני השינה שומר על החוט עד שהשגרה חוזרת. ובחופשה, דווקא מקום חדש יכול להיות הזדמנות: עשר דקות של תיאור המקום, בחושים, הן אחת הדרכים הטובות לזכור טיול. אם גם משפט ביום נראה יותר מדי, תנו לעצמכם הפסקה מוצהרת עם תאריך חזרה. הפסקה מתוכננת שונה מאוד מהפסקה שקורית מעצמה.
מה עושים אחרי שפספסתם
תפספסו. כולם מפספסים. ההבדל בין הרגל שמחזיק להרגל שמתפרק הוא לא אם מפספסים, אלא מה עושים למחרת.
אל תשלימו. הנטייה הטבעית אחרי יום חסר היא לכתוב עשרים דקות ״כדי להשלים״. זה הופך את ההרגל לחוב, וחובות מעוררים הימנעות. פשוט כתבו את עשר הדקות הרגילות.
אל תפספסו פעמיים ברצף, אם אפשר. יום אחד הוא מקרה. שני ימים מתחילים להיות דפוס. אם פספסתם אתמול, היום כתבו גם אם זה רק שלוש דקות. משפט אחד מספיק כדי לשמור על הרצף.
אחרי הפסקה ארוכה, התחילו מחדש מהשבוע הראשון. אם עברו שבועיים או חודש, אל תנסו לחזור ישר לחמש־עשרה דקות. חזרו לחמש. זה לא כישלון, זה חימום.
בדקו מה השתבש. לפעמים ההפסקה נובעת מסיבה ברורה: השעה כבר לא מתאימה, המקום כבר לא שקט, היעד גדול מדי. שנו את מה שצריך לשנות, ולא את ההחלטה לכתוב.
מעקב בלי שיפוט
דרך פשוטה לראות את ההרגל קורה היא לסמן כל יום שבו כתבתם: וי בלוח שנה, נקודה בפינת העמוד, שורה בקובץ. לא כדי לשפוט את הימים החסרים, אלא כדי לראות את הימים המלאים. אחרי חודש, שורה ארוכה של סימונים היא מוטיבציה שקטה ויעילה מאוד.
אל תספרו מילים בהתחלה. ספירת מילים מעבירה את המוקד מהמעשה לתוצאה, ובשלב הזה התוצאה לא חשובה. מה שחשוב הוא שהתיישבתם. אחרי כמה חודשים, אם אתם עובדים על פרויקט מסוים, ספירת מילים יכולה להיות כלי שימושי. לא לפני.
שאלות שחוזרות על עצמן
בוקר או ערב?
מה שעובד בשבילכם. בבוקר הראש לרוב צלול יותר, ועוד לא התמלא בכל מה שקרה במהלך היום. בערב יש יותר חומר. נסו שבוע בכל אחד, וראו באיזה מהם קל לכם יותר להופיע.
מה אם מה שאני כותב גרוע?
אז הוא גרוע, וזה בסדר. הרגל כתיבה הוא אימון, לא הופעה. רוב מה שנכתב באימון לא נועד לאף קורא. מתוך עשרים טקסטים גרועים, לפעמים יוצא משפט אחד ששווה לפתח. זה כל מה שצריך. ומי שרוצה כלים לשפר את מה שכתב, בשלב העריכה, ימצא כמה מהם במדריך לכתיבה יוצרת למתחילים.
אפשר לכתוב באותם עשר דקות גם דברים לעבודה?
עדיף שלא. כתיבה לעבודה יש לה דרישות, מועדים וקוראים, והיא שייכת לזמן העבודה. עשר הדקות האלה הן שלכם. אם הן מתמלאות במיילים, ההרגל מאבד את מה שהופך אותו לנעים.
עוזר לכתוב עם עוד מישהו?
לאנשים רבים, כן. חבר או חברה שמתחייבים לאותן עשר דקות, ושולחים זה לזה הודעה קצרה של ״כתבתי היום״, יוצרים מחויבות עדינה. לא צריך לשלוח את הטקסטים עצמם. מספיקה הידיעה שמישהו אחר גם התיישב.
ומה אם אני רוצה לשתף?
אפשר, אבל לא חייבים. רוב מה שנכתב בהרגל יומי נשאר במחברת, וזה בדיוק מה שמאפשר לכתוב בחופשיות. אם טקסט מסוים מרגיש לכם מוכן, ערכו אותו בנפרד, ביום אחר, לפני שאתם מראים אותו למישהו.
תרגיל לכתיבה
מחר, מיד אחרי פעולה קבועה שאתם עושים בכל מקרה, כמו מזיגת הקפה או סגירת המחשב בסוף היום, כוונו טיימר לחמש דקות ובחרו נקודת פתיחה אחת מהרשימה. כתבו עד שהטיימר מצלצל, וסמנו את היום בלוח. זה הכול. מחרתיים, אותו דבר.
